יש יצירה ויש יצירה ערה
אני יושבת לכתוב את המאמר הזה לאחר יום לא פשוט בו ראיתי איך גופי הופך תוך כמה דקות להרגיש דחוס, חסר שקט, ומתמלא במהירות במעין תחושה של שריפה פנימית המוציאה להבות אש נוספות עם כל מחשבה הנותנת פקודה למוח להפריש עוד הורמונים שמציתים עוד יותר את הבלבול וחוסר הנוחיות הקיימים בגוף החומר שהנני.
היות ויש לי הרבה נסיון בהתפתחות המימד היצירתי של הוויתי, אני מבינה וערה לעובדה כי אני שוב חווה הָשָׁלָּה של עוד שכבה תפיסתית נושנה שהסתיים תפקידה.
כך העברתי את מרבית הבוקר בין רגעי נועם ועונג כשהתעגנתי בעצמי, במי שאני באמת, לבין רגעים של קושי, כיווץ וחיפוש מתעתע אחרי פתרונות חיצוניים ש״יוציאו אותי״ כביכול מהמצב הקיים.
או במילים אחרות, שוב חוויתי הזדמנות להכנס בכל מאודי לנקודת האפס בה אין כלום, אין זמן, אין אותיות מספרים או מחשבות.
זו היצירתיות והיצירה הערה שלי את עצמי.
הטריגר היה הפרסום הממומן שלי בפייסבוק שלא התנהל כפי שציפיתי.
כשראיתי כי היה לי רק ליד אחד במשך יום שלם של פרסום ממומן של המיזם החדש שלי, הוצת הטריגר התדרי בגופי וברוחי ובמיידי חזרתי בזמן, עשרות שנים אחורה לימי ילדותי מלאי האובך.
הסביבה של ילדותי – כמו של רבות מאיתנו – היתה מלאה בכל כך הרבה דפוסים שהקטינו את הוויתינו וניתקו אותנו מהמהות היצירתית הערה שלנו.
חינכו ותיכנתו אותנו להתייחס למימד החיצוני כאל מקור האנרגיה של חיינו.
האושר והשמחה ברי החלוף היו בהישג ידי כל עוד קיבלתי אותם מבחוץ.
אך אם לא פעלתי על פי הכללים המקובלים במשפחה, בחברה ובבית הספר, הרגשתי לא שווה, לא ראויה ולא אהובה.
כך, במשך עשרות שנים של עבדות נירצעת לאורח חיים קורבני היכול תמיד להסיר אחריות מעצמי ולהאשים אחרים, התהלכתי והתנהלתי בחיי כיצור החי חיים מתים.
הרגעים היחידים שחשתי שמחה והתרוממות רוח היו כשיצרתי.
גם העישונים, הסקס או המתוק שתאוותי, היוו פיצוי רגעי להעדר הקשר שלי עם עצמי ומהותי.
אך היצירה יותר מכל, חיברה אותי למקור האנרגיה המחייה שממנו נותקתי ואחרי שהבנתי כי זה מה שאני רוצה לעשות בחיי – התחלתי לפתח קריירה של יוצרת פעילה שבדיעבד עברה מדיסיפלינה לדיסיפלינה באופן אוטודידקטי, אינטואיטיבי שהתבסס על אינטואיציה שגויה שהעמיקה את הבּוֹרוֹת אליהם ניכנסתי וש״יצאתי״ מהם כשעברתי להרפתקאה היצירתית הבאה שלי.
ככל שעבר הזמן, השתנו היוצרות ותחושת התרוממות הרוח והשמחה נעלמו כלא היו כשנאלצתי להתפרנס מיצירתי, לפרנס 3 ילדים ולנהל חיי הישרדות שהיקשו עלי ויצרו בי מצבים קפואים, תקועים וחסרי וודאות.
(כנראה הכינו אותי לעיסוקי הנוכחי כבר אז שהרי ימי אי הוודאות שכל כך מאפיינים את ימי הקורונה הנוכחית, הופיעו אצלי מאז שאני זוכרת את עצמי 🙂
כשיש את מי להאשים החיים מתים. אין יצירה, אין חיבור למהות, אין שמחה הנובעת מבפנים.
הכל תלוי בהקרנה הבאה או לא באה מבחוץ.
על הבסיס הזה גדלתי ועל הבסיס הזה, בקנה מידה רחב יותר, קמה מדינת ישראל ומדינות העולם כולו.
מה שעברתי וחוויתי במיקרו עבר ועובר העולם כולו במקרו.
אנחנו עדיין חיים בתקופה בה הפרדיגמה הפיסית יותר שולטת מאשר הפרדיגמה המטאפיסית.
הפרדיגמה הפיסית, רואה את עולם החומר, התלת מימדי כיחידי שקיים.
רוח הינו מימד חיצוני לחומר וחווים אותו רק אם ממלאים אחר המצוות והופכים להיות עבדים נירצעים למוסכמות ולדרישות של הסמכויות. ההורים, המורים, המפקדים, הרשויות, הבעלים, הנשים, הילדים, הרבנים, הכמרים והרשימה ארוכה ארוכה.
בפרדיגמה זו מנהלים אורח חיים קורבני, נישלטים על ידי גורמים חיצוניים, מפחדים מהם והולכים אליהם לבקש עזרה.
הפרדיגמה המטאפיזית מניחה כי האדם הינו רוח שבא להתנסות בעולם החומר/בגוף פיסי על מנת להעשיר את חוויותיה של האלוהות המקורית ממנה הגיע.בפרדיגמה זו מנהלים אורח חיים יצירתי, בעל בחירה חופשית, אחריות אישית ותוצרים נילווים כמו שמחה, קירוב לבבות וחיים תחת החוק ״ואהבת לרעך כמוך״.
כשהבנתי, לפני 26 שנה, כי אהבתי לשלושת בני הינה התניתית, חל שינוי משמעותי בחיי.
הבנה זו הניעה מסע שנמשך עד היום בו חקרתי את תודעתי, העמקתי וצללתי למחוזות בהם פגשתי דחיסויות וצמיגויות תדריות בגופי שמנעו ממני לחוש אהבה גוברת ושמחה שאינה תלויה בתוכן או אלמנט חיצוני.
עד שלא השלתי את המסה הקריטית של הדפוסים שקיבלתי בירושה מהשושלת מהמשפחה ומהסביבה, לא מצאתי מנוח.
אט אט ומהר, התחלתי להגדיר את מערכת ההפעלה שלי מחדש, יצרתי והגדרתי דפוסים שנבחרו באופן חופשי ואהבה אותנטית סוף סוף בקעה מתוכי כמו צמח בר.
במהלך התהליך רב השנים הזה, מצאתי כלים, שמאפשרים לי לגלות ב כ ל תחומי חיי, יצירתיות ערה, יותר תעוזה לחיים על חוד התער ואמת פנימית שמחוברת למקור האנרגיה ממנו נותקתי בילדותי.
כשלוקחים אחריות ויוצרים את עצמינו מחדש, החיים חיים.
כשלוקחים אחריות ויוצרים את עצמינו מחדש, החיים חיים.
יש יצירה ערה, יש חיבור למהות, יש שמחה הנובעת מבפנים.ן
הפתיחות והשקיפות שלי במאמר הנוכחי הינו אחד התוצרים של השלת דפוסי הקורבנות שעדיין נמצאים בד.נ.א שלי אך בכח התודעה אני מצליחה לא לתת להם להשתלט על חיי. המהות היצירתית הערה שלי מפעימה בי עוד רוח וכל יום שעובר אני יותר שמחה לחיות את חיי למרות והודות ל״נפילות״ המאפשרות לי עוד קפיצות.
הסיכום של היום:
1.אני שווה גם אם אקבל מעט לידים בפייסבוק. (הדפוס הוא – אני לא שווה אם לא עושים לי מספיק לייקים/לידים בפייסבוק)
2.אין לי שליטה על מה שקורה בחוץ. יש לי שליטה על מה שקורה בפנים. (הדפוס הוא – אני יכולה לשלוט בכל ובכולם ואעשה הכל על מנת לקבל את התוצאה שא נ י רוצה)
3.שייפתי עוד את היכולת שלי להיות ״פה ועכשיו״ בנקודת ה-0 למרות הכאב שלקח אותי ל״שם ופעם״.
4.ההשלה הנוכחית חיזקה אותי ונתנה לי עוד פוש להפיץ את הידע שביצירתיות ערה בה יתנהל העידן הבא עלינו לטובה.
5.שוב נוכחתי ואוששתי את ההנחה שלי כי אורח חיים יצירתי הינו ההיפוך של אורח חיים קורבני.
