על פינוקיו שקרים ומנהיגות.

בובת העץ שאפה התארך כל פעם ששיקרה.
כל שרצתה היה להפוך להיות בן אדם.

כולנו משקרים בדרך זו או אחרת.
שקרים קטנים או גדולים.
גם שקרים לבנים שאינם משום מה נחשבים.

אני למשל, שיקרתי המון.
זה היה כלי ההשרדות שלי.
פחדתי לאמר את שאני באמת מרגישה מחשש שלא ירצו אותי, שיעזבו אותי או מפחד שלא אקבל את מה שאני רוצה.
ריציתי את הסובב אותי על מנת שיתנו תוקף לקיומי.

בדיעבד אני מבינה כי כל פעם כשפגשתי מסגרת כפייתית ושולטת שאינה מאפשרת, שיקרתי.
בשלב מסויים כבר לא הבחנתי בין שקר לאמת.
שיקרתי לעצמי, להורי, לבעלי, לילדי, לחברי, למעסיקי וכל השאר.
הייתי שקר מהלך שהמשיך בשקריו על מנת לשרוד ולשמור על זהותו המזוייפת.
בשלב מסויים הפכתי לפלונטר חסר חיים שלא נהנה מהם ורק הוסיף עוד ועוד קשרים וטיוחים שרק גרמו לו לעינוגים רגעיים חולפים.

במשך 26 שנים צעדתי בשבילים שונים, חקרתי את החיים והתחלתי אט אט ומהר להתיר את הקשרים הדביקים הנושנים.

כשלומדים ומבינים את תחושת התדר הדחוס, הצמיג, הדביק, המפריד, המרחיק של השקר, קל יותר לזהות אותו בעצמי ובאחרים.

מנהיג או מנהיגה שאינם יודעים את עצמם, הם פלונטרים מהלכים.

די לשקר.
הידד לקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.